<h1>ספר האסופות מכת"י הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ומותר לבעול בעילת מצוה בשבת ואפילו לכתחלה, שאינו מתכוין להוציא דם אלא לבעילה קמתכוין ולהנאתו ואע"פ שמוציאה דם מותר, דא' שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות הואיל ולא נתכוון להפיל צרורות אלא לכנס בפירצה פטור. ואמרינן [כתובות ו' ע"א] האי דם מפקד פקיד כנוס ועומד ואינו נבלע בפנים בית הרחם להיות יציאות הדם על ידי חבורה אל' הפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא ואינו מתכוין לעשות בניין אל' להנאת עצמו קמתכוין ופתחא ממילא הויא. וקיימ' לן הלכה כר' יהוד' דא' מקלקל הוא אצל הפתח, שהבתולה חשובה היא יותר מן הבעולה, וקיימ' לן נמי הלכה כר' שמעון דא' דבר שאין מתכוין מותר, והאי להנאתו קמכוין, לפיכך בועל בעיל' מצוה בשבת עד שיוציא דם, ואם בעל בין מצא דם בין לא מצא דם פורש. ואפילו למאן דא' טהורה פורש ממנה מיד. וכן השתא בזמן הזה קבעי הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דטהורה ודם בתולים טהור.
<h2>דף כב.</h2>
האשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואחרי כן אמרה משחקת הייתי אינה נאמנת, וצריך לפרוש המנה, ואם נתנה טעם לדבריה שדברה בכעסה כן או שהיו שם בני אדם נכריים עמהם על השלחן והיא או' שעשתה לכבודו כדי שיפשוט להם הכוס תחלה או כיוצא בו נאמנת וטהורה.
<h2>דף ס.</h2>
ביום טוב מותר להחם מים חמין לשפוך על הנשים כשהולכות לטבילה, אע"פ שאסור להחם מים לכל הגוף כי לא התירו בי' הלל [ביצה כ"א ע"ב] אל' דוקא לרגליו, משום צערא דצונן מותר ובפרק אע"פ [ס' ע"א] התירו אף בשבת וכאן עומדת במים היינו רחיצה כל הגוף ומותר.
<h2>דף סא.</h2>
מנהג בני אדם שקורין לאותן ז' ימים האחרונים ימי לבונה, לפי שרוחצת בחמין ולובשת בגדים לבנים ומטהרת עצמה מן הטומאה, ואוכלת ושותה עם בעלה, ועושו' לבעליהן כל מלאכות שהאשה עושה לבעל' כגון מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. תשובה זו השיב להם המורה שאינן נוהגות כראוי, ממה ששנינו בפרק קמא דשבת [י"ג ע"א] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, פי' כיוצא בו לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל זב עם הזבה וכל שכן טהור עם הזבה מפני הרגל עבירה, מתוך שמתייחדין יבא לבעו' זבה והיא בכרת, ותני עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמ' להם כת' בתורה [דברים ל'] כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא ושנה ושמש תלמידי חכמ' מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה שם אדם שמשיבה דבר, פעם אחת נכנס אליהו זכ' לטוב אצלה א"ל בתי בימי נדותך מהו אצלך א"ל חס ושלום אפלו באצבע קטנ' לא נגע בי, בימי לבונך מהו אצלך א"ל אכל עמי ושתה עמי וישן עמי במטה בקירוב בשר אבל לא עלה בדעתו לדבר אחר, א"ל ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וגו', כי אתא רב דימי א' במטה אחת הואי, במער' אמ' סינר מפסיק בינו לבינה. פי' שמש תל' חכמ' היה מראה להם בידו סתימת המשנה וטעמה והוא נקרא תלמוד, ובאותו זמן כשהיה זה המעשה לא היו עדיין מוחזקות בדין תורה שהרי אותו מעשה היה בעת התנאים כדקתני התם דתני' מעשה באדם וכו', ואותה חומרא שהחמירו מימות ר' זירא ואילך היתה דא"ר זירא בנות ישר' החמירו וכו', ובימי ר' מצינו בפי' שלא היתה החומרא, דתני' בפ' אחרון דנדה [ס"ו ע"א] התקין ר' שאם ראתה יום אחד תמנה ז' ימים והוא, ראתה ב' ז' והן, ג' ז' והן. ותקנה זו של ר' אינה דוחה אותה של ר' זירא. הא למדת שהלבון של אותו תלמיד לא היה אל' לבון כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים ולבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, שמן התורה הן אסורות אותן ז' נקיים, והיינו דקא' לה ואל אשה בנדת טמאת' לא תקרב, דטמאה גמורה היא לכל תורת נדה עד שתבא במים ותטבול. בתו' כהנים [מצורע פ"ט הי"ב] מעשה של אותו תלמיד במטה חדא הואי ורחבה ולא בקירוב בשר הואי וסבר דהכי שרי. סינר מפסיק בינו לבינה, פי' פורצינט בגד חוגרת שמגיע לה ממתנים ולמטה. וכן מנהג הנשים שעושות חלוקיהן משני פרקים ממתנים ולמעלה וממתנים ולמטה. הרי משנה הרי ברייתא שמתוכן אתה למד שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים לבנים באותן ז' ימי נקיים וצריך שיהו נקיים בלא ראיית דם, ואעפ"כ אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול במים חיים, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, ואע"פ שעשתה כל זה אסורה היא לבעלה, כדתנן [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מפני שבאלו מלאכות יש חמוד ומתוך חמוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת ואע"פ שישבה ז' נקיים, ואפילו אם תשב אלף ימים נקיים לא יצתה מטמאת' עד שתטבול, כדא' [נדה ס"ז ע"ב] ואחר תטהר, אחר מעשה הטבילה תטהר. ר' היה נוהג אפילו במגיע מפתח מידו לידה או שום דבר היה פורש. ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שהנדה מטהרת בטבילה שעושה מה טהרה עושה קודם לכן בחמין. דע והבן שהנשים בדו מלבן זאת ההוראה, לפי שבשעת טומאתן מחליפות בגדיהן ולובשו' בגדים מכוערין להתגנות בעיני בעליהן שלא יבאו לידי הרגל עבירה, ואחר שפוסקות מונין ז' רוחצות ולובשות בגדים נאים לפי שקשה להן להתגנות כל כך לפני בעליהן, וגם ראו כתוב ימי לבון הנשים התחילו לומר אלו הן הימים שדברו חכמים והתחילו לעשות המעשה קבע והנשים היו משרתות את בעליהן באותן הימים. ויישר כחה של האשה שאינה מתלבנת ואינ' רוחצת ומתגנה לעולם לבעלה עד שתטבול. וכשם שישנה בהכרת בעת טמאתה כך ישנה נמי בהכרת עד שתטבול לפיכך לא תלבן. שבח לבורא כבר פשט הוראה זו בכל מלכות אשכנז שמרחיקין ושומרין עצמן מליגע לנשותיהן כלל ולא לאכל עמהן כל ט"ו הימים עד שתטבול במים חיים. כהוראת רבי' שלמה.
<h2>דף עב.</h2>
מספר אב"י העז' מה שמברכין על ספירת העומר. ועל ז' נקיים דזבה אפלו ספירה בלא ברכה לא עבדינן בדבור אל' בשתיקה נ"ל דהיינו טעמ' דלא בקיאי' במראה דמים וזמנין סבורה להיות זבה ואינה זבה והויא ברכה לבטלה, ונדה נמי לא בעיא ספירה, ולא דמי לספק שני ימים טובים של גליות דמברכי דהתם נהוג והכא לא נהוג, ותו דאפילו היכא דבקיאי בקביעא דירחא מנהג אבותיהם בידיהם, וכיון דלא מברכינן לא ספרינן בלא ברכה, ותו דספירה זו זמנה קבוע לכל מה שאין כן בספירת זבה שבזו ראויה לברך וזו אינה ראויה לברך ותו לא מידי.
